טיול נונשאלנטי בנוישאטל
יש לא מעט סיבות טובות לנסוע לשווייץ. כל סיבה והעונה שלה, כל אזור והסיבה שלו. אפשר לטעום בשווייץ קצת מאיטליה, מצרפת ומגרמניה ואפשר גם לטעום הרבה משווייץ - שוקולדים, גבינות ופונדו. שווייץ היא סוג של מעצמת תיירות המעניקה "חוויית משתמש" ידועה מראש לבאים בשעריה. אין הרבה הפתעות, מדובר בסחורה איכותית ומשובחת הדורשת מצרכניה תמורה כספית הולמת. במילים אחרות, לא זול אבל יש תמורה בעד האגרה. הנה לפניכם מסלול, לכאורה סתמי, "על הדרך" כמו שאומרים, למי שנוסע מציריך לכיוון לוזאן וז'נבה, ויש לו יום או שניים (או יותר), להתמסר לשטח.
כ-120 קילומטרים מפרידים בין ציריך לבין העיר ביאל/ביאן (Biel/Bienne). לא, זאת אינה טעות בכיתוב. מאז ה-1 בינואר 2005 זה השם הרשמי של העיר הדו-לשונית הגדולה והמפורסמת בשווייץ. ביאל הוא השם הגרמני וביאן הוא השם הצרפתי.
מבחינה מנהלית העיר נמצאת בתחומי קנטון ברן ומההיבט הגיאוגרפי היא ממוקמת במחוז שלושת האגמים למרגלות רכס הרי יורה. מקום טוב באמצע. למען האמת, הצצה למפת שווייץ מבהירה עד כמה יש לביאל/ביאן מיקום מרכזי: העיר נמצאת פחות או יותר במרחק דומה מציריך ומז'נבה (ומשדות התעופה המרכזיים שלהן) ועם נגישות נוחה וכמעט מיידית לערים ברן ובאזל. מעט יותר מ-50 אלף בני אדם גרים בביאל/ביאן, מרביתם (60 אחוז) דוברי גרמנית ובעבור השאר הצרפתית היא שפת האם. אמצע גיאוגרפי ולב תרבותי. אבל יותר מכל דבר אחר מתהדרת ביאל/ביאן בתואר "בירת השעונים העולמית".
אם מניחים את הארכיאולוגיה בצד, לביאל/ביאן במתכונתה העירונית יש היסטוריה מקומית שמתחילה במאה ה-13. כמו ללא מעט ערים היסטוריות אחרות בשווייץ, גם כאן יש היסטוריה עקובה מדם של מלחמות וכיבושים, בריתות ובגידות עד שהגיעו למנוחה ולנחלה במסגרת הקונפדרציה השוויצרית המהווה מזה שנים ארוכות דוגמה מופתית לניטרליות, לשלום ולשלווה.
אחרי שעה קלה של נהיגה נינוחה על הכביש המהיר היוצא מציריך מערבה ודרומה (ונמתח עד ז'נבה), אני יורד מהאוטוסטרדה לכביש האזורי מספר חמש המוביל אותי למרכז העיר ביאל/ביאן. הבניינים ההיסטוריים - הקתדרלה הגותית (משנת 1451) ובית העירייה הישן (משנת 1534) - בולטים בסביבתם ומקרינים הוד והדר של ימים עברו, אבל הפעם אני מתעניין במה שהפך את ביאל/ביאן למפורסמת בעולם כולו בכ-150 השנים האחרונות.
בקלות יחסית אני מאתר את שלטי ההכוונה המורים על הדרך ל"מוזיאון אומגה" ואחרי כמה רחובות צרים אני מוצא מקום חנייה פנוי מול שניים-שלושה בניינים מרובעים, גדולים, אפורים ונטולי כל ייחוד. מפעל השעונים "אומגה". מעברו האחר של הכביש, באותו מתחם גדול, בקומה השנייה של בניין קטן וצנוע (בקומה הראשונה יש קפטריה לעובדי המפעל) נמצא המוזיאון.
תיירות חדשות 2007 | תיירות חדשות 2008 | תיירות חדשות 2009 | תיירות חדשות 2010 | תיירות חדשות 2011 | תיירות חדשות 2012
יולי 2007 | אוגוסט 2007 | ספטמבר 2007 | אוקטובר 2007 | נובמבר 2007 | דצמבר 2007
ינואר 2008 | פברואר 2008 | מרץ 2008 | אפריל 2008 | מאי 2008 | יוני 2008 | יולי 2008 | אוגוסט 2008 | ספטמבר 2008 | אוקטובר 2008 | נובמבר 2008 | דצמבר 2008
ינואר 2009 | פברואר 2009 | מרץ 2009 | אפריל 2009 | מאי 2009 | יוני 2009 | יולי 2009 | אוגוסט 2009 | ספטמבר 2009 | אוקטובר 2009 | נובמבר 2009 | דצמבר 2009
ינואר 2010 | פברואר 2010 | מרץ 2010 | אפריל 2010 | מאי 2010 | יוני 2010 | יולי 2010 | אוגוסט 2010 | ספטמבר 2010 | אוקטובר 2010 | נובמבר 2010 | דצמבר 2010
ינואר 2011 | פברואר 2011 | מרץ 2011 | אפריל 2011 | מאי 2011 | יוני 2011 | יולי 2011 | אוגוסט 2011 | ספטמבר 2011 | אוקטובר 2011 | נובמבר 2011 | דצמבר 2011
ינואר 2012 | פברואר 2012 | מרץ 2012 | אפריל 2012 | מאי 2012
